החלטה בתיק רע"א 11049/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים י' טימור, נ' הנדל וש' דברת), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 בדבר קשר סיבתי בין מחלת הסכרת בה לקה לבין שירותו הצבאי.

2.        המבקש התגייס לצה"ל ביום 18.3.96, ושירת רוב תקופת השירות כמתקן תקרים ברכבים בבסיס בערבה. ביום 27.4.98 פנה המבקש למשיב בתביעה להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים, בשל פגימה הקשורה במחלת הסוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים). לטענתו, נמצאו בתנאי שירותו קשיים שונים ובהם מצבי חרדה, טרטורים, איומים והשפלות, מאמץ פיזי קשה וכן תאונת דרכים שעבר במהלך השירות שהיה בהם כדי ליצור דחק נפשי שהוביל לפריצת מחלת הסוכרת. תביעתו נדחתה לאחר שקצין התגמולים הגיע לכלל מסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי כמשמעותו בחוק הנכים. המבקש ערער לוועדת הערעורים הפועלת מכח חוק הנכים. בפני הוועדה הובאו חוות דעת מומחה מטעם הצדדים. הוועדה העדיפה את חוות דעת המומחה מטעם המשיב על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, תוך שבחנה ספרות רפואית השוללת את קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדת המומחה מטעם המבקש. הוועדה הצביעה גם על עובדות שגויות שצויינו בחוות דעת המומחה מטעם המבקש שעיקרן בסמיכות זמנים בין תאונת הדרכים לבין התפרצות המחלה. הועדה החליטה לדחות את הערעור ולאמץ את מסקנות קצין התגמולים. היא מצאה כי אין קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה.

3.        המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי לא הוכח קשר סיבתי במישור העובדתי, בין דחק נפשי לבין מחלת הסכרת, וכי זוהי קביעה רפואית אשר אין מקום להתערב בה. כן אישר את החלטת הוועדה לפיה גם במישור הקשר הסיבתי המשפטי, לא הוכחו נסיבות הקושרות מבחינה אובייקטיבית בין שירותו של המבקש לבין היווצרות הדחק הנפשי, כנדרש בהלכת דנ"א 5343/00 קצין תגמולים נ' אביאן, פד"י נו(5) 732. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא הוכח קשר סיבתי בין נסיבות השירות לבין פרוץ המחלה, ולפיכך נדחה הערעור.

4.        מכאן הבקשה שבפנינו, בגדרה חוזר המבקש על טענותיו בהליכים הקודמים. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בהגיעו למסקנה שחוות דעת המומחה מטעמו נדחתה בערכאה הקודמת. לטענתו, עיון בפסק הדין של וועדת הערעורים מגלה כי היא מקבלת את התיזה הרפואית שהציג המבקש, ולפיכך מסקנתה מהווה סתירה גלויה להנמקתה, באופן המחייב את קבלת הערעור על החלטתה. כן טוען המבקש כי לא היה מקום למסקנה לפיה לא התקיימו בתנאי שירותו נסיבות מיוחדות שבכוחן להביא - אובייקטיבית - לפריצת המחלה. 

5.        דין הבקשה להידחות. החלטת הוועדה הרפואית בעניינו של המבקש מבוססת בעיקרה על קביעות מקצועיות-רפואיות, וערעור עליה לבית המשפט המחוזי מוגבל לשאלה משפטית בהתאם לסעיף 34 לחוק הנכים. על אחת כמה וכמה, כי מתן רשות ערעור  לערכאה נוספת מותנה בקיום שאלה משפטית, ואף שאלה בעלת אופי עקרוני כללי החורגת מעניינו הפרטני של המקרה (רע"א 553/01 מאיר לוי נ' קצין התגמולים, תק-על 2002(2), 2298). קביעותיו של בית המשפט קמא עניינן יישום ההלכה הנוהגת על נסיבות המקרה שלפנינו (השווה רע"א 7207/01 נחום לייזר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 747), אין בהן בכדי להצדיק דיון נוסף בפרשה בדרך של רשות לערעור נוסף, משאין הן מעלות כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית (רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3), 123).

           הבקשה נדחית, איפוא.

           ניתנה היום, ח' בסיון תשס"ה (15.6.05).

                                                                                       ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: